אפשר לומר שעבודה מהבית היא התופעה הכלכלית והחברתית הכי מעניינת בתקופה האחרונה, ותופעת לוואי בין ההכי לא צפויות פוסט-קורונה. נתון מעניין שפורסם בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא שכשליש ממובטלי הקורונה לא מחפשים עבודה חדשה גם אחרי שהשוק חזר לעצמו. בחו”ל לתופעה הזו כבר יש שם: “ההתפטרות הגדולה”. עוד נתון מעניין הוא שהעובד המבוקש ביותר היום במדינה על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הוא מהנדס ומפתח תוכנה, אבל הבא אחריו הוא מלצר וברמן. כ-10,000 עובדים מהתחום חסרים ויתרה מכך עוד כ 6,400 עובדי מטבח.
ההנחה אומרת שמה שקורה הוא שהרבה הבינו שזה לא בשבילם לעבוד בשירות לקוחות ולשרת קהל של בני אדם ומלצרות או עמידה מאחורי דלפק היא בעצם עבודה בתחום בני האדם ובתחום הזה, אחרי כל הסגרים כולנו החלדנו קצת, שלא נדבר על הקושי בקהל הישראלי. בעצם מה שקורה כשהיה חוסר במלצרים נוצרה מציאות שרובם נדרשו לוותר על דברים כמו לימודים, חיים אישיים ואירועים משפחתיים כדי לעזור במסעדות ואולמות אירועים. אז עקב המציאות המדינה הגבילה את כמות האנשים במסעדות ולכן סכומי הכסף לא השתוו למה שהם הרוויחו לפני הקורונה.
כ-150 אלף ישראלים שעבדו לפני פרוץ המגפה לא עובדים היום, לפי נתונים שפורסמו בשירות התעסוקה, מתוך כלל מחפשי העבודה 22% העדיפו פשוט להתפטר, על פי נתונים שפרסמה הכלכלנית הראשית במשרד האוצר הקבוצות שלא חזרו לעבוד הם צעירים בני 34-25, צעירות בנות 24-15, עובדים בתחום האירוח והאוכל, עובדים שהרוויחו שכר נמוך וסטודנטים אבל הם לא הפלח היחיד ששינה את תפיסתו לגבי תנאי ההעסקה שלו. ניכר מאוד אצל מחפשי העבודה שהתנאי הראשון שמבקשים הוא עבודה מהבית, הם רוצים גם לא לעבוד שעות נוספות או משרה מלאה.
במרץ 2020 תעשייות האירועים והתיירות נאלצו להפסיק את פעילותן. והחשש העיקרי היה שהמעסיקים לא יחזירו את העובדים לעבוד אבל בצורה אירונית העובדים הם אלו דווקא שהחליטו לא לחזור ואף העדיפו להתפטר. אלו שכן חוזרים מעידים שהם דורשים שכר גבוה יותר ובנוסף איזון והתחשבות גדולה יותר בתמרון בין העבודה לחייהם האישיים. התופעה של איזון בין עבודה לחיים היא לא נצפתה רק בארץ אלא בכל העולם. חשוב לזכור שגם לפני הקורונה הייתה פה אבטלה במידה מועטה אומנם, “אבטלה חיכוכית” שזו ההגדרה לזמן שלוקח לעובד למצוא את המעסיק ולמעסיק למצוא את העובד.
היום לפי נתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, כ-30% מהמובטלים שפוטרו בקורונה הגדילו את המינוס. כ-54% מתקיימים מהכנסות בן הזוג, כ-46% מתקיימים מהכנסות הורים וכ-27% מאלה שלא מקבלים דמי אבטלה אמרו שיוכלו להתקיים יותר מחצי שנה ללא עבודה. לפי סקר שפורסם שנערך בקרב סטודנטים בשנה האחרונה לתואר הראשון, הכי החשוב להם בבחירת מקום עבודה הוא השכר ובמקום השני אחריו האיזון בין עבודה לחיים האישיים. כוח העבודה הצעיר מציב ודורש בראש סדר העדיפויות את הזמן הפנוי והפרטי שלו לאחר שעות העבודה.
המסקנה של המחקר היא שברחבי העולם בזמן פוסט קורונה, הזמן האישי של כל אחד מאיתנו הוא בין הדברים הכי חשובים עבורנו. הזמן שהאוכלוסייה בילתה בבית גרם לה להבחין בעובדה מעניינת שבזמן סגר להיות נעול בביתך כשיש מגפה עולמית זו התרחשות פחות לחוצה ופחות חרדה מאשר החיים הרגילים שהיו לפני. כל האנשים שהתפטרו, העובדים שלא חיפשו עבודה והמועמדים החדשים שדורשים לעבוד מהבית צועקים בריש גלי לנו שהסידור הקודם לא מתאים להם יותר.